תמר הייתה בת 9 כשעולמה התהפך ברגע. אמה, אם חד-הורית שהולידה אותה בתרומת זרע בגיל מאוחר, נפטרה בפתאומיות מדום לב. יום אחד, ללא התראה.
המשפחה החדשה
תמר עברה לגור אצל בת דודתה ובעלה – משפחה צעירה שרק זמן קצר קודם נולדה להם בתם הבכורה. הם קיבלו אותה באהבה רבה, אך עם חששות טבעיים.
ההתחלה הייתה מורכבת. בת הדודה הכיפית שפגשה באירועים משפחתיים הפכה לדמות אמא שגם מציבה גבולות. ופתאום היה גם אבא – דמות חדשה לגמרי שתמר פגשה רק אצל חברות. "מי בכלל צריך עוד דמות סמכות מעצבנת," נהגה לחשוב.
ההתמודדות עם האבל
תמר התקשתה להסתגל ולהתחבר למשפחה החדשה. האבל הקשה עליה והיא לא הצליחה לבכות ולשחרר.
נקודת המפנה
אחד הרגעים המשמעותיים היה האזכרה הראשונה של אמה. לאחר התייעצות רבה, הוחלט שתמר תגיע לבית הקברות רק עם הורי האומנה, לפני האזכרה המשפחתית הגדולה.
היא הגיעה עם בלונים, שיתפה את אמה המנוחה במה שעובר עליה – ולראשונה גם הצליחה לבכות. לאחר מכן הם נפגשו עם המשפחה המורחבת וחגגו יחד את חייה של האם.
האירוע הפך למסורת שנתית המאפשרת עצב, אבל, זיכרון ושמחה יחדיו.
היום
שלוש שנים אחרי, תמר היא חלק בלתי נפרד מהמשפחה – בת ואחות גדולה. היא מוקפת בחברות ואהובה על כל סביבתה. היא זכתה במקום ראשון בתחרות ספורט גלגליות ומצליחה בלימודים ובמשימות חייה.
התהליך שעברו תמר והמשפחה אפשר צמיחה, אמון ונחמה – הוכחה שגם מתוך האובדן הכי גדול, אפשר לבנות בית חדש.