שתי אחיות קטנות, בנות 3 ו-4, הוצאו מחזקת הוריהן בנסיבות קשות וטראומטיות. מה שראו ועברו בגיל כה צעיר הותיר צלקות עמוקות – חרדות, התפרצויות כעס ובכי שלא פסק.
הבית שהמתין
הדודה ובעלה פתחו את ביתם ואת לבם. הבנות לא הגיעו לבית זר – הגיעו למשפחה. אך הדרך לא הייתה פשוטה. השיקום היה מקיף ורב-שלבי: טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, ליווי צמוד של ארגון שחר, וקודם לכל – בית חם, יציב ואוהב שהעניק להן את מה שנשלל מהן.
הרגיעה שהגיעה
לאט לאט, ההתפרצויות פחתו. החרדות שככו. הבנות למדו שהבית הזה בטוח, שהמבוגרים סביבן אמינים, ושאפשר לנשום.
היום
הבנות גדלו לנערות יציבות ומווסתות רגשית. הן לומדות ומצליחות, מוקפות חברים ותחומי עניין מגוונים. הן קוראות לדודתם ובעלה אמא ואבא, ולילדים האחרים במשפחה – אחים. הוריהן, המתמודדים עם הפרעות נפשיות, אינם חלק מחייהן – וזו בחירה שמגנה עליהן. יש להן את כל מה שילדה צריכה: שייכות, אהבה, ויציבות שלא תיקחו מהן.