כשהוא שואל: "נכון שלא נולדתי מהבטן?", אני עונה לו: "נכון, נולדת מהלב!"

הסיפור של ניב

לכבוד יום האומנה הבינלאומי, פגשנו משפחה אחת שפתחה את ליבה ואת ביתה ומשמשת כמשפחת אומנה שלוש שנים.

מיכל ואלון (כל השמות בכתבה בדויים) זוג בשנות החמישים לחייהם ולהם שני ילדים. הם משמשים משפחת אומנה לניב בן השמונה, אשר הגיע לביתם לפני כשלוש שנים לאחר שהוצא מבית הוריו בשל הזנחה ואלימות שחווה. 

הסיפור שלהם כה מיוחד, בעיקר בשל אופן ההסתכלות שלהם ורצינו לשתף אתכם בשיחה שקיימנו איתם:

איך שמעתם על אומנה?

מיכל מספרת כי ראתה מודעה בעמוד הפייסבוק של ארגון שחר והחליטה להרים טלפון. "נפגשנו עם העובדת סוציאלית של ארגון שחר שהסבירה לנו בדיוק על התהליך ומשמעותו". 

אלון משתף שמיכל הייתה זו שחלמה על זה כל השנים. "אני הייתי פחות מחובר לרעיון. כשהיא אמרה לי שקבעה פגישה עם ארגון שחר, חשבתי רק לבוא ולשמוע על מה מדובר. אלון מספר כי בפגישה הם קיבלו המון אינפורמציה והוא היה צריך זמן כדי לחשוב על הדברים.

"לקח לי כמה חודשים אבל מה ששמעתי שם לא עזב אותי, ולכן בסוף החלטנו ללכת על זה ביחד".

איך התחיל התהליך?

מיכל משתפת: "עבורי, להיות משפחת אומנה תמיד היה חלום. דודה של אמא שלי הייתה משפחת אומנה, וכל פעם שהיינו נוסעים אליה לביקור, ראיתי את הילדים אצלה, כך נחשפתי לעולם הזה כשעוד מהילדות ידעתי שאני רוצה לעשות זאת. מיכל מעידה כי תהליך ההכנה לאומנה היה מקצועי, חשוב ומשמעותי. היא מספרת:"היה לי קונפליקט פנימי, כי חשבתי שכל ילד צריך לגדול עם הוריו. במהלך האבחון הבנתי שבית משפט ומשרד הרווחה הם אלו שמחליטים להוציא את הילד מבית הוריו, וזה קורה רק כשאין ברירה. הבנתי שההחלטה על הוצאת הילד מהבית היא החלטה מקצועית שמסתכלת על טובתו של הילד ושאנחנו יכולים להיות חלק מהפתרון ולאפשר לילד אפשרות לחיות בעולם מטיב ומוגן."

"דודה של אמא שלי הייתה משפחת אומנה וכל פעם שהיינו נוסעים אליה לביקור ראיתי את הילדים אצלה, כך נחשפתי לעולם הזה כשעוד מהילדות ידעתי שאני רוצה לעשות זאת."

אלון מספר: "בתחילת התהליך, לא שיתפנו את הילדים כי רצינו להיות סגורים על זה בעצמנו. כשהחלטנו לשתף, הבנו שאם אין את ההסכמה שלהם, לא נוכל להמשיך. הם היו אז בני 9 ו-11. 

 

כששיתפנו אותם, בהתחלה הם נבהלו ואמרו לא. לא העלינו את הנושא שוב אבל אז הם התחילו לשאול שאלות ושיתפו בדילמות שהעסיקו אותם. לבסוף, הגענו להסכמה משותפת.

חשבנו המון על מה הכי נכון למשפחה שלנו. בן כמה הוא יהיה והאם זה יהיה בן או בת כדי לשמור על האיזון בבית ולהתאים את האתגר לאופי של הילדים שלנו. יום אחד, ביום הולדת של אלון, העובדת הסוציאלית מארגון שחר, התקשרה וסיפרה לנו שיש ילד קטן שמחפשים לו משפחה. הגענו אליה למשרד ושם היא ספרה לנו עליו. חשבנו קצת ואחרי יום כבר החזרנו תשובה חיובית.

איך הייתה התחושה שלכם בהתחלה של האומנה?

מיכל מספרת כי לפני שניב הגיע הביתה, היא ואלון הלכו להכיר אותו וביקרו אותו יום לפני שהגיע להתגורר אצלם. באחת הפעמים, הם ציירו יחד וספרו לו שבבית שלהם לכל ילד יש חדר ושהם הכינו לו חדר: חדר של אהבה

מנחת האומנה שאלה אם הוא רוצה להיות בחדר הזה איתנו? והוא אמר שכן.  מיכל נזכרת:" כשהוא הגיע, הרגשתי כאילו שהגיע תינוק חדש לבית. הוא ילד פיקח ונבון וכשהוא אומר: אני לא נולדתי מהבטן שלך ואני עונה לו: נכון, נולדת מהלב!"

הכל קרה מאוד בהדרגתיות, תוך ליווי צמוד של ארגון שחר ומהרגע הראשון הצגנו אותו בתור הבן שלנו בפני כולם. 

בהתחלה הוא שאל אותי שוב ושוב מה שמי ובלילה הראשון שאל: "אני יכול לקרוא לך אמא?" זה מאוד ריגש אותי. הוא מחבק המון וחזק כנראה משום שזה היה מאוד חסר לו. לפעמים אני מרגישה שהוא רוצה להיוולד מחדש, לנו, כדי להרגיש חלק מאיתנו אבל מצד שני, אני יודעת גם כמה הוא קשור ומחובר להורים שלו. הסברנו לו שאנחנו לא מחליפים אותם, אלא בנוסף אליהם."יכל

"לפעמים אני מרגישה שהוא רוצה להיוולד מחדש, לנו, כדי להרגיש חלק מאיתנו אבל מצד שני, אני יודעת גם כמה הוא קשור ומחובר להורים שלו. הסברנו לו שאנחנו לא מחליפים אותם, אלא בנוסף אליהם."

איך זה היה להתרגל אחד לשני? עבורכם ועבורו?

"אני כל הזמן חשבתי על מה הוא הרגיש בהתחלה. ילד אחד קטן, שהקרקע נשמטה לו מתחת לרגלים. לקח לו זמן עד שהוא הבין שהוא חלק ממשפחה ושהוא לא לבד. ההתחלה הייתה לא פשוטה כי יש תקופה של התרגלות ולוקח זמן עד שהוא הרגיש חלק מהבית. בהתחלה, הוא היה משווה כל הזמן מה היה בבית שלו לעומת הבית שלנו. גם היום, הוא כל הזמן זוכר ומביא את השורשים שלו ולנו חשוב שירגיש שתמיד יש מקום לשמוע את הסיפורים שלו ואת הזיכרונות שלו מהוריו וממשפחתו.
כשהגיע, הוא חווה סערת רגשות אחת גדולה. למדנו שדווקא ברגעים הכי משפחתיים, הכי חמים, הכי מחבקים – גם קשה לו, כי הוא חושב על ההורים והאחים שלו. אנחנו מכילים את זה כי זה באמת מה שהוא מרגיש. היום הוא יותר מקבל ומתחיל להבין שהמקום שלו כאן. הוא יודע שיש מאחוריו חומה ושלא משנה מה, אנחנו מאחוריו!

"הוא יודע שיש מאחוריו חומה ושלא משנה מה, אנחנו מאחוריו!"

איך זה היה לילדים שלכם?

מיכל מספרת "היה לנו מאוד חשוב להקשיב להם ולקחת בחשבון את הצרכים שלהם במערך השיקולים. אנחנו משתדלים להתייחס לכולם באופן שווה והיום מערכת היחסים שלהם היא מערכת יחסים של אחים לכל דבר ועניין: יש מריבות ויש לגיטימציה מלאה להרגיש את כל מה שהילד מרגיש כרגע אבל מצד שני, כמו עם אחים, לא "שוברים את הכלים ולא משחקים", תמיד משלימים וחוזרים לדבר.

איזה ליווי אתם מקבלים?

מהרגע הראשון, תמיד הרגשנו שאנחנו לא לבד.

מנחת האומנה בארגון שחר, שהיא עובדת סוציאלית בהכשרתה, מגיעה אלינו הביתה לפגישות קבועות ומלווה אותנו בכל צעד. היא פוגשת את ניב בבית – מדברת איתו ומלווה אותו. מנחת האומנה היא המגדלור שלנו באמצע ים סוער, מקור מידע בלתי נדלה.

אנחנו מחכים למפגשים איתה אחת לשבועיים בכיליון עיניים. בכל קושי היא איתנו וזה מאוד עוזר לנו שיש עם לדבר ולהתייעץ.

כשהיא מגיעה, היא עוזרת לנו לראות את הדברים מנקודת מבטו של הילד. היא מבינה מאיפה הוא מגיע וקל לנו להיות הורים טובים עבורו.

איך האומנה שינתה אתכם? מה קיבלתם כמשפחת אומנה?

אלון:" זה לא שינה אותי מהקצה אל הקצה אבל זה לקח את הדברים הטובים שהיו בי קודם והעצים אותם. היום אני מסתכל גם על הילדים שלי ושם לב יותר לדקויות הקטנות. אני לא לוקח את ההצלחות כמובן מאליו. פעם לא היינו מתעמקים בהצלחות שלהם אבל עכשיו אני מבין כמה הם עובדים "מאחורי הקלעים" כדי להצליח. זה גם אפשר לי להסתכל על ההתנהגות שלהם ועל הרצונות שלהם ולהיות יותר קשוב אליהם. 

הילדים שלנו התמודדו עם התהליך הזה באופן מדהים!  הם דמויות בולטות בחייו, ניב לומד מהם כל הזמן ונוהג כמוהם.

 

היום אנחנו מתבוננים יותר על המשפחה ועל עצמנו מול הילדים, על הקשר בין הילדים ועל החברות ביניהם, מדברים הרבה על מה שקורה בבית. מיכל מוסיפה :"זה הפך אותי ליותר חדת הבחנה, לשים יותר לב לכל סימן, הבעה. אני חושבת שזה גם עשה שינוי גדול אצל הילדים שלנו. זה יפה לחנך את הילד להיות רגיש לסביבה שלו אבל כשהוא חי את זה, זה אחרת לחלוטין. אני חושבת ששלושתם הרוויחו המון מהאומנה. כל ילד ראה והרגיש איך זה כשמישהו אחר דואג לך."

 

מה אתם חושבים על אומנה היום?

"פעם, לפני שניב נכנס אלינו הביתה, לא באמת הבנו מה זה אומר. רק עכשיו, כשאני מסתכלת אחורה על כל מה שעברנו בשנים האלה, אני מבינה איזו דרך עברנו ולאן הגענו… אני חושבת שזו שליחות, זו אחריות שלנו כחברה לעזור ולהיות שם אחד בשביל השני. כולם מרוויחים מזה."

אלון: "אמרו לנו שבאופן תיאורטי הוא יכול לעזוב אותנו ולחזור למשפחה שלו או שיגיע לגיל 18 ויפרוש כנפיים. הכנתי את עצמי לכך שזה יכול להיגמר כי ההורים עוברים איזשהו תהליך ותמיד התקווה היא שהוא יחזור לגור עם ההורים שלו ואנחנו זוכרים את זה. אבל אני יודע שכל מה שהוא ראה וקיבל אצלינו בבית, ישאר איתו לנצח ואני יודע שכל מה שקבלתי ממנו ומהחוויה הזו, ילך איתי תמיד.

היום אנו מחוברים אליו מאוד והוא מחזיר אהבה ויודע לעשות זאת באופן מאוד אמיתי. לפני יומיים השכבתי אותו לישון, הוא חיבק ואמר: "אבא, אני אוהב אותך!" זה היה כל כך מרגש ואמיתי! בשבילי, אומנה היא לונה פארק, יכול להיות שבוע של קושי אבל מספיק שיש משפט אמיתי כזה, שהוא מתכוון לו בשיא הרצינות וזה שווה הכל".

"בשבילי, אומנה היא לונה פארק. יכול להיות שבוע של קושי אבל מספיק שיש משפט אמיתי כזה, כמו: "אבא, אני אוהב אותך" שרואים שהוא מתכוון לו בשיא הרצינות וזה שווה הכל".

רוצים לבדוק את התאמתכם כמשפחת אומנה?

אנא מלאו את הטופס ונחזור אלייך עם הסבר לגבי התהליך!

הסיפור של רועי

סיפור האומנה מנקודת מבטו של הילד!

אנו גאים לשתף אתכם בסרטון מיוחד וחשוב על הילד רועי שממחיש מה גרם לו לעבור למשפחת אומנה, כמה ביטחון הוא קיבל במשפחת האומנה כשהאמינו בו, טיפחו אותו ונתנו לו בית חם ואוהב.

איירה וכתבה בכישרון רב: עדן אידלסון
צילמה וערכה במקצועיות ודיוק: נועם פרייס
הגתה והדריכה: ישראלה כהן-חרוב

© כל הזכויות שמורות לארגון שחר שירותי אומנה